להקריב קרבן תמיד

בפרשת ויקרא אנו נחשפים למספר סוגי קרבנות, אחד המפורסמים שבהם נקרא 'קרבן תמיד'. קרבן זה הוקרב פעמיים בכל יום, פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב.

כמובן שדבר זה נקראה תמוה ביותר, מדוע קרבן שמוקרב אך ורק פעמיים ביום נקרא "קרבן תמיד", שם שממנו משתמע שקרבן זה הוקרב בכל עת?

בתשובה לכך טמונה בכך ששעות הקרבת הקרבן היו בשעות הבוקר המוקדמות מאוד, ובשעת בין-הערביים, שעות התפר שבין היום ללילה. בכך מובע הרעיון כי תחילתו של כל יום, וסופו של כל יום  מוקדשים אל הבורא. וכאשר ההתחלה של כל יום, וסופו של כל יום מוקדשים לבורא, הדבר משפיע על כל שעות היום, ולכן קרבן זה נקרא 'קרבן תמיד'.

גם כיום - כאשר בית המקדש חרב ואין לנו קרבנות, אנו עושים דבר דומה:

מיד בקימה בבוקר אומר כל יהודי "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". הדבר הראשון שנעשה בתחילתו של היום. והדבר האחרון הוא אמרית "קריאת שמע", שעל-המיטה. ובכך אנו מצהירים על התבטלות מוחלטת מול הבורא למשך כל שעות היום.

האמירה "מודה אני לפניך מלך", מכריזה שאנו עבדיו של הבורא, והבנה זו משפיעה וחודרת באדם למשך כל שעות היום, כך שגם אחרי הקימה והיציאה אל הרחוב, יהודי מתנהג בצורה הראויה לו.

 

                        

 

1